<h1>תשובות ופסקים לחכמי אשכנז וצרפת סימן ק"ע</h1>
<h2>דף כג.</h2>
רוחי סרה, ודעתי קצרה, על כן זחלתי ואירא, ליכנס בשורה, להשיב מלחמה שערה, נגד אבירי התורה, ואריות שבחבורה, כי צעיר אנכי לימים, ולא למדתי דעת ערומים, לדון בקרקע לפני חכמים, מאירים דברים ומשלימים, ואין דעתי מכרעת, כחמור יוצא במרדעת, או כהדיוט חוקק קב בבקעת, ומאימת שוט ומגלב, כהדיו' מכלב, ואיך אכניס ראשי בין הרים גדולים אם באתי לחלוק עליהם לא מצאתי ידיי ורגליי, ואם לומר כדבריהם לזה לא הוצרכנו, אך זה הרובה דחקני לכתוב לו שורותים לדון לפני רבותיי בקרקע אהא דהאשה שנחבשה בידי גוים ע"י ממון מותרת לבעלה, ע"י נפשות אסורה לבעלה, ופר"ש דע"י נפשות אסורה לבעלה הואיל ונוהגין בה מנהג הפקר חיישי' שמא נתרצית לאחד מהם, מדנקט נתרצית ש"מ דבאשת ישראל מיירי, וכן פיר"ש בע"ז [כ"ג ע"א] בהדי', דאפי' באשת ישראל, ומה שסייעו רבותיי לפר"ש, מדנקט בעלה ש"מ דאפי' בישראל, דאי בכהנות ליתנו פסולות, נוכל לומ' דהאי דקתני לבעל' רבותא נקט דאסורה לבעל' ומפקי' לה מיניה, ומותרת לבעל' היינו דוקא לבעלה, אבל להשיאה לכהונה לכתחלה לא, דטובא אשכחן דהיכא דניסת דלא תצא, וקלא דבתר נישואין לא חיישינן, ואפי' הכי ע"י נפשות מפקי' לה, דחיישינן שמא נאנסה, וע"י ממון מותרת דוקא לבעלה, משום דחייש גוי להפסד ממון, אבל להשיאה לכהונה לא. ותו דאמ' בגמ' [כתובות כ"ז ע"א], א"ר יצחק לא שאני אלא שיד ישר' תקיפה על אומות העול', דאז ע"י ממון מותרת, אבל יד אומות העולם תקיפה על עצמן, אפי' ע"י ממון אסורה, והשת' קשה לפרש"י דאפי' באשת ישראל, א"כ מאחר דלא נחבשה כ"א ע"י ממון ולית לה סכנת נפשות, למה תתרצה, אי אמרת בשלמ' לכהן, נוכל לומ' ביד ישראל תקיפה, חייש להפסד מעותיו ולא יאנסנה, וביד אומות העולם תקיפה, לא חייש להפסד ויאנסנה, מ"מ היא לא תתרצה לעולם, דאי אמרת מאחר שיד אומות העולם תקיפה חיישינן לתתרצה ואסורה אפי' לישראל, א"כ אפי' שבויה נמי דע"י ממון הוא, וכולהו איתנהו בה ושקולה כע"י נפשות ויד אומות העולם תקיפה, אמאי שריית לה לבעלה בישראל, וכתבינן ואותבינך לי לאינתו, להכי היה מסתברא לכאורה באשת כהן, מי' חילוק קצת נוכל לומ', דבשבויה היקלו דהכל הוא שלא כדין ואין לו בה שום דררת ממון לא תתרצה לו, אבל נחבשה יש לו בה דררת ממון, ודאי חיישי' לתתרצה מי' חילוק מיעוט הוא. מי' בסוף שמעתי' דייקא כפרש"י מדנקט ע"י נפשות אסורה לבעלה, כגון [שם] נשי דגנבי, לוי אמ' כגון אשתו של דינאי, אבל דגנבי לא מפקרי, וחזקיה אמ' והוא שנגמר דינו להריגה דוקא, והלכה כמותו, וכן הוא רגילותו דאמר' בכמה מדרשים [בראשית רבה פל"ב א'], הסיר קונעתו ועשה אותו זטאטוס, ש"מ דכל היכא שנתחייב הריגה למלכות היו מתירין את אשתו הן למות הן לשבי הן לבעילה, ואי באשת כהן דוקא אפי' נשי דעלמא שלא נגמר דינם, שהרי אפי' שבויה אסורה, ולמה לי לאהדורי כולי האי, ומהתם דייק כפר"ש דאפי' לישראל, והפי' והיציעה של שמועה כדפי' רבי' אליעזר. וה"ה דאשה שנחבשה ע"י נפשות אסורה לבעלה בין כהן בין ישראל, וע"י ממון מותרת בין לכהן בין לישראל, וא"ר שמואל בר רב יצחק הא דאמ' ע"י ממון מותרת אפי' לכהן, היכא דיד ישראל תקיפה על אומות העולם, דחייש גוי להפסד מעותיו אם יעבירנה על דת, אבל ביד אומות תקיפה אסורה, ופי' לכהן, מידי דהוה אשבויה דאפי' לישראל שריא. ולהכי בספרי' דווקני' אסורה סתם, וכן באלפסי ואפי' אי גרס' לבעלה, איידי דנקט במתנית' לבעלה, נקטיה הכא ולעולם לכהן. וא"נ נוכל לומ' דיש חילוק בין שבויה דשריא לישראל ואע"ג דיד אומות תקיפה, משום דשבויה כל שעה היא מצפה לפדיונה ומחזרי' לפדותה, אבל נחבשה שברח בעלה ונחבשה בדין, ובידם תקיפה חיישי' שמא נתייאשה בפדיונה וניתרצית לו, מיהו ההיא דע"ז דדייקיתו כר"ש, ואדרבא איפכ' מיסתבר' מדקתני [ע"ז כ"ב ע"א] לא תתיחד אשה עמהן מפני שחשודין על העריות, מדתולה החשד בהן, אבל היא אינה חשודה על הערוה ליבעל לו ברצון, דהא אין שום חשש שפיכות דמים, כדמוקמי [שם כ"ה ע"ב] באשה או' כלי זיינה עליה, א"כ למה תתרצה, אלא ש"מ מפני שחשודין על העריות לאונסה, וה"פ לא תתיחד אשה עמהן בין פנויה בין אשת כהן בין אשת ישראל, מפני שחשודין על העריות, ותיפסל מן התרומה, ואע"ג דליכא חשש מיתה, ורמינהו האשה שנחבשה ע"י ממון מותרת לבעלה, ופי' אפי' כהן מאחר דלית לה חשש מיתה שיהרגנה ש"מ דאין שם חשש אונס נמי, א"כ אמאי לא תתייחד, ומשני שאני התם דטעמ' משום דחייש להפסד ממונו ולא יאנסנה, תדע דע"י נפשות אסורה לבעלה משום דליכא חשש ממון, הכא נמי מתנית' דלא תתייחד, אע"ג דליכא חשש מיתה, הואיל וליכא חשש ממון אסירא אפי' בדיעבד, מפני שחשודין על העריות ויאנסנה, כך היציעה של משנה. ומה שדייק הר' דב"ש, מדלא משני בין כהן לישראל, המדקדק כפי מה שפירשנו אין לחלק. וגם רבי' אליקים, פי' התם בכתובות האשה שנחבשה שחבשוה גוים שלא מרצון בעלה, ע"י ממון שהיו תובעין מבעלה מותרת לבעלה, דליכא למיחש שמא יבא עליה הגוי, לפי שמתיירא שיאבד ממונו שהוא חייב לו אילו היה אונסה, ש"מ דבעי למימר באשת כהן, וכן פי' בהדיא בסוף השיטה, כגון נשי דגנבי ישראל שנגמר דינו להריגה ובאין בני אדם וחוטפין נשותיהן דודאי בעלום ופסולות לכהונה ע"כ לשונו, ש"מ דבעי למימר הכל באשת כהן. ומיהו יש לנטות הפי' לשני צדדין, מפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה בהיתר. אך בנדון שלפנינו דעתי נוטה כרבותי' להיתר, מדדייק תלמו', רב אדא כגון נשי דגנבי גנבי, ולוי כגון אשתו של בן דינאי, דהוי ליסטים מזויין והורג נפשות, וחזקיה דייק לומ', והוא שנגמר דינו להריגה והלכה כמותו משום דינא דמלכותא דינא. ואפי' נפרש באשת ישראל, התם הוא משום דנגמר דינו להריגה ושוב אין להם גואלים, אבל אילו שהיו מצפות יום יום לצאת מכח דינא דמלכותא, וכאשר הוכיח סופן על תחילתן ולא נגמר דינן, כי מיד בבואם אליהם בחפזון ונסו מאבחת חרב כעיר שכבשה כרקום, ומיד כשניטנפו במים סרוחים לא היה להם עוד חשש מיתה, היו מקוות עוד לחזור כאשר חזרו האחרות ולא נתרצו ולבם לשמים, כדאמ' בפ"ד מיתות [ס"א ע"ב], העובד ע"ז מאהבה ומיראה רבא אומ' פטור אי קבליה עליה באלוה אין אי לא לא, א"כ קבלת מים טמאים לאו כלום היא ולבה לשמים, מאחר דלבה לשמים ולית לה חשש מיתה למה היתה מתרצת, וההיא דפ' אין מעמידין [כ"ה ע"ב], מה שדיקדק מו' הר' יצחק אשה כלי זיינה עליה ומתרצת, לא ידענא מי הזקיקו לזה להחזיק בנות ישראל בחזקת זונות, דהיכא דליכא חשש מיתה להתרצות, מאחר דפשוטה דהלכה וריהט' הכי, ותיפוק לי' משום שפיכות דמים, א"ר ירמיה באשה חשובה, דמירתתי להורגה, אבל לאונסה לביאה איכא למיחש, רב אידי אומ' אשה כלי זיינה עליה, כלומ' אין הורגין אותה, כדתניא כוותי' האשה אע"פ שהשלום עמה, ופי' דלעולם אין הורגין האשה, ולא משוי חילוק בין יפה למכוערת. ודבר פשוט הוא דאשת ישראל שנתייחדה בין הגוים לא היינו אוסרי' אותה, כדכת' מו' הר' דב"ש, וכן ריהטא דירושלמי [ע"ז פ"ב ה"א], ואין האשה בכלל שפיכות דמים א"ר מני תפתר בבריאה, פי' חזקה כמו הקורה, שאמ' צריכה שתהא בריאה לקבל עליה אריח. והיינו אשה חשובה דקא' בגמ' דילן, ר' אבין אמ' אפי' תימ' בתשה ואינה ידועה למלכות, יכולה היא לשמור עצמה ולומ' גויה אני, וכן היה מורי רבי' שמחה זצוק"ל מפרש כלי זיינה עליה כדאמר'. וכן אמרי' בפ' קונם [ס"ב ע"ב], שרי לצורבא מרבנן למימר עבדא דנורא אנא ולא יהיבנא כרגא, אבל לפתוח לו פתח לבא עליה לא נחשדו על כך, דהיא מן ג' עבירות דייהרג ולא יעבור, והתורה העידה עליהם גן נעול אילו הבתולות. והכי מסקנא דירושלמי, הדתמר בשפיכות דמים, אבל בביאה אינה יכולה לשמור עצמה ולומר גויה היא שמא יבואו עליה באונס, להכי לא תתייחד, דכל טצדקי דאית לה למיעבד עבדא בין להציל עצמה מן המיתה בין מעבירה עבדא. וא"ת גם זאת מאחר דקיבלה עליה דין גיות, הוי כמי שאמ' גויה אני, ואיכא עדיין למיחש שמא באו עליה, ודאי בהא מודינא שמא באו עליה, או לא באו, ואפי' באו עליה שמא באונס ואסורה לכהונה, אבל להתרצות מנלן. ואם אתה רוצה להחמיר עליך להביא ראיה, כדאמ' בפ"ד דמשנת ידים [מ"ג], דאילו הוכיח סופן על תחלתן שהיו אנוסות ומנוולות עצמן ונשמטות כל היום לברוח וליכנס בדת יהודית. ועוד הכא דמעידות זו את זו, וקאמ' דנאמנות, וקיימ' לן [כתובות כ"ד ע"א], דלא חיישינן לגומלין. והך דבנתיה דמר שמואל דאישתביין [שם כ"ג ע"א], ולא העידו זו על זו, יכול להיות שלא נשבו ביחד, כמו שכת' הר' דב"ש. א"נ חדא מתרי היתירי עבדו, דלא קים להו שפיר אי חיישי' לגומלין או לאו, דאטו נשי דינא גמרן, ואע"ג דבנן מוריין אינון, בהא קים להו דהפה שאסר הוא הפה שהתיר דהוא סברא וקרא, דלא הוצרכו להעיד זו על זו, ולא עוד הרי כתבו הגאונים בספ' בשר על גבי גחלים, בתשוב' רב פלטוי וזה לשונ' הגמון בא לעיר ושבה נשים הרבה מגוים ויהודיות וכהנת ביניהן ואותן גויות מסיחות לפי תומן ואומרות שלא נגע בה, ואף הגמון לאחר שפדו אותה נשבע ביטלאק ובלחורייא שלא נגעתי בה, ואיני מכחד כל מה שעשיתי על דעת המלך עשיתי ולא נאמר לכם אלא אמת, יהיו דבריהן של אילו שמסיחות לפי תומן כעדות עבד ושפחה הכל נאמנין להעידה אפי' עבד ושפחה, או דילמא אמרי' [ע"ז כ"ב ע"ב] חביבה עליהן בהמתן של ישראל. הגמון זו וגויות, אילו היו מסיחין לפי תומן שמת פלוני וקבר אותו, לא היו משיאין את אשתו, לאיסור כרת הותרה לאיסור לאו לא כ"ש. כששנינו [כתובות כ"ב ע"א], אם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנ' בזמן שאין אדם מעיד עליהן שהן טהורות, אבל בזמן שיש בני אדם שמעידים עליהן אפי' נשים ואפי' גוים ואפי' עבד ואפי' שפחה נאמנות, כמ' ששנינו [שם כ"ז ע"א], עיר שכבשה כרקום כל כהנות שבתוכה פסולות אם יש להן [עדים] אפי' [עבד] ואפי' [שפחה] (נאמנות) הרי אילו נאמני', וכשאמרנו נאמני' במסיחי' לפי תומן, ויהודייה זו כיון שגויות שנישבו עמה מסיחות לפי תומן ואומרות שלא נגע בה אותו הגמון ששבה אותה, נאמנות ובשבויה הקילו. ע"כ לשונו. ואע"ג שדימהו הגאון למסיח לפי תומו דעדות אשה ולא דמי, דהתם אשה דייקא ומינסבי, או מתוך חומר שהחמת' עליה בסופה היקלת עליה בתחלתה, מ"מ ראייה גדולה היא, דהתם לאיסור סקילה האמננו, כ"ש לאיסור קל, ומאן לימ' לן דאפי' אי אמרה נבעלתי ברצון דהוה מהימנא, דילמא לא הוה מהימנא לשוויה נפשה חתיכה דאיסורא היכא דאסרה נפשה אבעלה, דהאי דמהימנא לשוויה נפשה חתיכה דאיסורא, היכא דלית לה בעל, אבל אית לה בעל לא מהימנא לשוויה נפשה חתיכה דאיסו' אפי' כשנישבית, וכן כתבו התוספו' בשם רבי' יעקב מאורלינש וסייעת', מהאומ' טמאה אני לך חיישי' שמא עיניה נתנה באחר, וכ"ש הכא דאיכא חזק' גופא ומעידות עליה. וא"ת והיאך נאמנות לומ' מה שראו בגיותן, מאחר שניטנפו וקיבלו יראתן, זו שאילה נשאלה כבר לפני רש"י, מאותן שנהרגו ביום הרג רב והוציאו אחד לקדש את השם, והיו שם אנוסין שלא קידשו את השם, וקרא לאחד מקרוביו וציווהו בפני האנוסין על ממון שהיה טמון לו, ועל שאר ירושתו, ונתן מה שנתן למי שאינו ראוי ליורשו, ואחרי כן עירערו בני המשפחה לפסול עדות האנוסים. והשיב רש"י, אם הוחזקו ב"ד, שהיו נוהגין כדת משה בהצנע באונסם ולא נחשדו על העבירות בינן לבין עצמן יש לקבל עדותן. ואילו הוחזקו שהיו נוהגין בדת יהודית בהצנע ובפרהסיא. ונ"ל דהלכה רווחת היא מה שהשיב, דת"ר פ"ב דכתובות [כ"ח ע"א] ואילו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן. וחשיב מילי טובי וכו', אם היה גוי ונתגייר אינו נאמן ר' יוחנן בן ברוק' אומ' נאמן, ומוקי התם דפליג' אהא, אם היה גוי ונתגייר ת"ק סבר כיון דגוי הוא לא דייק, ור' יוחנן סבר כיון דדעתיה לאיגיורי מידק דייק, וע"כ לא פליגי אלא בשהיה גוי גמור ולא הוה ידע מה שראה בשמדותו ולמידק בסהדותא, אבל אם היה יהודי ואפי' נשתמד לגמרי ושוב נתגייר, אפי' ת"ק מודה דנאמן בכה"ג מה שראה בשמדותו. ועוד נ"ל להוכיח משם דהתם לא פליג ת"ק ואמ' אין נאמני' אלא במידי דצריך למידק, וכיון דגוי הוא לא דייק, אבל כאן דלא שייך לדקדק אלא לראות ראייה בעלמא, אפי' ת"ק מודה דנאמני'. (וע"כ אנו צריכי' לפרש כן התם לעיל מינה גמר' ואילו נאמני' להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן ומוקי לכולי מילי דמתני' במילי דרבנ'. הר"ר יקר בן הר"ר בונפנט).
ומה שכת' מו' הר"ר יצחק דע"י נפשות שייך עדות גמור, מנליה דלא קאי אם יש להם עדים אפי' עבד אפי' שפחה נאמנות אכולה מילת' אף אנחבשה ע"י נפשות, דהאמרי' כסדר המשנה נישנית בבא אחת, וגם מייתי דר' זכריה בן הקצב עלה דאין נאמן ע"י עצמו הא אחר נאמן, ואע"ג דע"י נפשות הוה ההיא דירושלים. ובירושלמי [כתובות שם ה"ט] גרסי', וכן עיר שכבשה כרקום, אלמ' דדין אחד להם, ובפ"ב דע"ז [כ"ג ע"א] מייתי מודעא, תדע דקתני ע"י נפשות אסורה אפי' בדיעבד, משום דלא מירתת משום הפסד ממונו גבי לא תתייחד דמתני' נמי בדיעבד, ולא משוי חילוק בין ע"י נפשות ללא תתייחד גרידא דלית בה סכנת נפשות כדאוקימ' באשה חשובה ומהיכא תיסק אדעתין לחלק. ומה שכתב מו' הר' יצחק, שרואה אני את הדברים ק"ו ומה אשתו של בן דינאי דהוא ניהו נגמר דינו להריגה ולא אשתו אלא שהפקירוה לכל הן לשבי הן להרג ואיפשר שיחיוה אעפ"כ אשתו אסורה, כ"ש זאת שנגמר דין עצמה להריגה, ונ"ל אדרבא היא הנותנת שכל מי שנגמר דין עצמה להריגה, אינה נאסרת כלל דפיתוי ורצונה אונס הוא, דכל מה שעושה מחמת אונס מיתה היא מתרצה, ומותרת וקרא וסברא הוא, קרא [דברים כ"ב] ונערה לא תעשה דבר וגו' וסמיך ליה כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, אלמא דכל אונס נפשות אונס גמור, וכן רבא אמ' [כתובות נ"א ע"ב], כל שתחלת' באונס ובסוף היא אומ' הניחו לו שאילמלא הוא נזקק לה היא שוכרתו מותרת, כ"ש מחמת סכנת נפשות כל מה שמתרצות מחמת אבחת חרב אונס הוא, כדאמ' גבי נשי דגנבי גנבי דשריין, והא קחזינ' דממטיין להו נהמא ומשלמי להו גירי', מסיק מחמת יראה הוא דעבדי, אלמא דרצון שלהם שעושות מיראה קרוי אונס, וכן בירושלם [שם כ"ז ע"ב], דהיו כולן מטין להרג, ולא אסרו כ"א כהנות מפני שהן בעצמן נידונית למיתה, ורצון שלהם אונס הוא. וכן באותן שנבעלות להגמון דקא' [שם ג' ע"ב], ולידרוש להו דאונס שרי, ופר"ש דנבעלת באונס אינה נאסרת על בעלה כדילפינן מוהיא לא נתפשה, ולא מימסרו נפשייהו למיתה, אלמ' דכל אונס מיתה קרי אונס גמור כל מה שהיא עושה. ומה שמקשה התם דאדרבא תיהרג ולא תעבור, ושפיר עבדן דמסרן נפשייהן, שלשה תשובות השיב ר"ת בדבר, והנם כתובים על ס"ה, חדא דבאיש אמרי' יהרג ואל יעבור, ולא באשה, כדמשני התם [סנהדרין ע"ד ע"ב] אסתר קרקע עולם הייתה, ועוד להנאת עצמן שאני דפרי' רב האיי גאון גבי ר' יהודה בכל היד [י"ג ע"ב] גבי חימום דכולהו שינויי איתנהו ועוד עריות של גוים לא הוו כנערה המאורסה אלא עריות של ישראל, תדע דקפרי' [סנהדרין שם] והא אסתר פרהסיא הוואי, אדרבא הכי הוה ליה למיפרך והא אסתר עריות הואי, אלא דגוי לא מיקרי עריות, דגוי ועבד הבא על בת ישראל הוולד כשר בין בפנויה בין באשת איש. וא"ת תיפוק לי משום שמדא ומשום מצוה קלה גבי ההיא דכתובות, תריץ אין זו שמדא, ליהרג אשאר מצות, אלא כשגוזרים על כל המצות, אז אסור לשנויי אפי' ערקתא דמסנא פן יקלו בשאר מצות, אבל שמדא זו לא היתה אלא בבעילת ההגמון וקרקע עולם והנאת עצמן, ע"כ לש' ס"ה. אלמא דאונס מיתה אונס גמור הוא. ועוד תדע דכל מקום שיש עליה אונס מיתה שריא, מדקמפרשי בגמ', ע"י נפשות כגון נשי דגנבי ושל בן דינאי וחזקיה אמ' והוא שנגמר דינו להריגה, למה לא פירשו ע"י נפשות שנגמר דינם להריגה, אלא דהא עדיפ' דהיכא דנגמר דין בעליהן דרך המלכות להפקיר ביתם ונשותיהם אפי' ביד ישראל תקיפה הדין כך, ודומיא דרישא, האשה שנחבשה ע"י ממון שנתחייב בעלה ובדין חבשוה, ה"נ ע"י נפשות שנתחייב בעלה מיתה והיא לא נתחייבה. ור' יוחנן אמ' אע"פ שלא נגמר דינו להריגה, מאחר דהורג נפשות הוא אחת דתו להמית, וקא' בירושלמי, עלה אשת ליסטים כליסטים, דאפי' לא נגמר דינו ביתו ואשתו הפקר לכל, והשתא אתי שפיר האי תדע דפ"ב דע"ז, ע"י נפשות אסורה לבעלה דאין עליה חשש מיתה, אלא שהפקירוה לכל אסורה, הואיל ואין לו חשש ממון, ומעיקרא דימהו לנחבשה ע"י ממון, והשתא נראה לו דדמי טפי לע"י נפשות וכדפרי', ה"נ מתני' דלא תתייחד עמהן, חיישי' לאונס אע"פ דאין לה חשש מיתה ואין לו הפסד ממון חשודין על העריות, והכי קיימא שפיר כל השמועות. מי' אי קשיה לי הא קשיה לי מפ"ב דע"ז, דבעי' לשנויי בין לכתחילה בין דיעבד, וקאמ' מנא תימרא דתנ' לא תתייחד עמהן מפני שחשודי' על העריות, ורמינהי האשה שנחבשה ע"י ממון מותרת לבעלה, אי באשת ישראל כדפר"ש אמאי לא אקשי' ליה מהא דתנן [כתובות נ"א ע"א] אם תשתבאין אפרוקינך ואהדרינך לי לאינתו, דבדיעבד שרי ולא הוה מצי תלמוד' למידחייה. ואי באשת כהן כדפרשב"ם, אתי שפיר דהא אשכח היתירא בייחוד. אבל מסיפ' דשמעת' קשי', דקאמ' תדע דקתני סיפא ע"י נפשות אסורה לבעלה, והוה מצי למימ' תדע דכל שבויה אסורה לכהן, כדקתני ואהדרינך למדינתך אלא ש"מ דע"י נפשות אין לה אונס כשבויה וכדפרי'. ואתם הרי יש הוריי ומוריי, אל תזהיהוני אם הרביתי דברי', כי תורה היא וללמוד אני צריך ולא מלאני לבי לא לאסור ולא להתיר, כי לאו כלו לי חדשיי ולא הגעתי להוראה, אך אני נגרר אחרי רבותיי ולאשר יפנה הראש, דבתר רישא גופא אזיל. ולכל אשר יסכימו אני עמהם וצורינו יאיר עינינו במאור תורתו וינקום נקמתו ויראינו בישועתו. הר"ר שמואל בר' אברהם הלוי.
